9.12.07 יקירתי האהובה, זה מוזר. אני כ"כ טובה בזה, בלכתוב, ועכשיו כשיש המון כוונה בדברים המשמעות מתבלבלת מרוב מילים... זה לא מכתב פרידה, חלילה, גם לא ברכה, אלא צורך עז להביע תודה במילים ולתאר תקופה נפלאה שאת אחראית לחלק ניכר מקורותיה. הגעתי אליך ערב אחד זחוחה וסקפטית.."אני? באימון? מי יכול לאמן אותי, אני הרי כבר יודעת ה-כ-ל" או במילים אחרות "אני דפוקה ממילא, את זה אף אחד כבר לא ישנה" (הרבה יותר מתאים לי...). אחרי שראיתי את הסרט ה"סוד" חזרתי שלילית אף יותר מתמיד "יקום????, מה זה השטויות האלה באמא שלך????" אבל את בשלך, מצאת את הנתיב הישיר אליי, נגעת בי בדרך עוקפת הרציונאל שלך וגרמת לי להבין את הדברים בדרך הנכונה, מתוך נסיון והבנה ולא כמנטרה נשנית. "בחורה בת 25, מה היא כבר יודעת?", חשבתי לעצמי, אך להפתעתי גיליתי מולי עולם פנימי עשיר ומעשיר, נסיון וחוכמת חיים, תבונה ורגישות והמון המון מוטיבציה ורצון טוב לשנות משהו, לתת לי יד בדרך הארוכה. ארוכה, ארוכה ורצופת מכשולים היתה הדרך ועוד דרך רבה לפניי...אך למדתי רבות. למדתי לקחת איתי כל פיסת מסע, להטמיע ולהבין כי היתה סיבה לכך שבחרתי בדרך זו ולא אחרת. את היית לי פנס בחשיכה, נקודה יציבה בתוך הבלאגן, חבל להיאחז בו, פקחת את עיניי ואת נפשי. ידעת לנער בזמן, לא סלחת על שטויות, וטפחת על השכם כשבאמת הגיע. לא בררת מילים, לא עטפת דברים בצמר גפן היית ישירה וחדה כסכין.. הכנות שלך, שלפעמים ניסרה בי, יותר מהכל כי גרמה לי להיות כנה עם עצמי ולראשונה בחיי להתעמת עם הדברים עד סופם. את תמיד היית שם לרכך את הנפילה, אך גם למחוא כפיים לאחר כל התקדמות, גם הקטנה ביותר. צמחתי יחד איתך, מתלותיות, רגשי נחיתות, התפשרות, צורך מתמיד בחיזוקים, עודף דומיננטיות, רדיפה אחר ריגושים, חוסר ביטחון, חוסר בחמלה ובלבול לבחורה הרבה יותר מודעת לעצמה (כמה שאפשר יותר ממה שהיה ), בטוחה, מחזקת את עצמה ולא תלויה בסביבה, בעלת מטרות הרבה יותר ברורות ומוגדרות שלא מוכנה להתפשר על פחות ממה שמגיע לה. בחורה שלמדה לחפש את האושר והסיפוק בפנים ולא לתלותו בגורמים חיצוניים חסרי יציבות ומתחלפים. נכנסתי שפופה והיום אחרי תהליך לא קצר אני יוצאת עם ראש מורם. ואל לך לחשוב כי יש סיבה אחרת להפסקת התהליך מלבד הרצון לפרוש בשיא, להיות בזכות עצמי, לנסות וללמוד את אותם שיעורים שלימדת את בכזו דבקות...צריך לפרוש כנפיים... למרות שקראת די הרבה עד כאן, באמת שאין לי מילים להודות לך על שגרמת לי לאפשר לך לעזור ולקדם אותי, לסמוך על מישהו שיידע יותר טוב ממני ויחד איתי מה נכון, מה כדאי, מה טוב ומה לא. קשה לי לתאר את ההערכה שאני רוכשת לך קודם כל בתור אדם ואח"כ בתור מאמנת צומחת. ממבט עיני המתאמן, ראיתי פוטנציאל אדיר,נשמה ענקית ואש בוערת בעיניים.. יש לך המון לתרום לאחרים, אל תזנחי את הייעוד הזה, גם אם קשה לפעמים (ואני בטוחה שקשה ) הבטחתי לעצמי שאת הפוסט הבא בבלוג אני מקדישה לך, לכשתחזור ההשראה לכתוב משהו... אשוב ואדגיש שזהו איננו מכתב פרידה. דרכנו עוד תצטלבנה לא פעם ולא פעמיים, זה ברור לי... הנה משהו שאני מזדהה איתו היום: "אמור תודה על הזמנים הקשים, מכיוון שבמהלכם אתה צומח. אמור תודה על הטעויות שלך. הן תלמדנה אותך שיעורים רבי- ערך. אמור תודה כאשר אתה עייף ומותש, מכיוון שזה אומר שגרמת לשינוי. זה קל להודות על הדברים הטובים. חיים עשירים, מלאי סיפוק והגשמה יש לאלו אשר מודים גם על המכשולים של החיים. הודיה יכולה להפוך את השלילי לחיובי. מצאו דרך להודות על הצרות שלכם, והן תהפוכנה להיות הברכות שלך" בהמון אהבה והערכה,

רונה