אני בדיכאון ולא יודעת למה
ספטמבר 2, 2013
יש לי אהבה אז איך שאני עדיין בודדה – ראיון ברדיו קול רגע
נובמבר 28, 2013

זוגיות בודדה

יותר ויותר אני שומעת את הקולות האלה, בקליניקה, עם חברים ואפילו מתוכי. הקולות האלה ששואלים איך יתכן שאנחנו בודדים בתוך הזוגיות שלנו? איך יתכן שאנחנו מרגישים לבד גם כשאנחנו ביחד? אנחנו, האנשים ש"הצליח" לנו, שמצאנו את אהוב ליבנו וקשרנו את חיינו בו...איך יתכן שמבפנים...עדיין...בודד לי?

זה כאילו קצת שיקרו לנו בדרך...לא אמרו לנו את כל האמת. לא אמרו לנו שבן אדם לוקח את עצמו לכל מקום בו יהיה ולכל סטאטוס זוגי/משפחתי בו הוא נמצא. לימדו אותנו מגיל קטן, או יותר נכון, היה לנו נוח להאמין, שבן זוג ירפא הכל, יציל אותנו מעצמנו, מהמחשבות מהפחדים... ממי שאני באמת. האמנם?

הרבה מהעבודה שלי היא עם נשים רווקות. אני אוהבת לעבוד עם רווקות כי במקום מסוים אני מרגישה שהן טאבולה ראסה ועל ידי למידה מסוימת הן יצליחו ליצור לעצמן מציאות טובה ומספקת יותר טרם כניסתן לזוגיות. מה שהרבה אנשים לצערי לא עושים. אני שומעת לפחות פעם ביום את אחד המשפטים "נמאס לי להיות לבד" "אין לי אף אחד" "אני רוצה מישהו שיבין אותי" "אני בודדה". אני שומעת, וכואב לי. לא רק כואב לי עליהן. כואב לי על האמונה הכוזבת הזו שאנו מחזיקים בה בתור חברה. ואז הקילוף מתחיל, מהסתכלות החיצונית של מה אני רוצה שיהיה לי בחיים ואיך זה אמור לגרום לי להרגיש, מתחילה למידה על ידי התבוננות פנימית. כשאני אומרת- להרגיש בודד זה נורא אבל להרגיש בודד כשאתה נמצא בתוך זוגיות זה הרבה יותר גרוע. רבות מסתכלות עלי כאילו אמרתי דבר והיפוכו. אוקסימורון שכזה, לא מבינות איך זה בכלל אפשרי.

מה זה אומר להרגיש בודד? מה זה באמת אומר? על מה זה יושב?

לא צריך להיות לבד בשביל להיות בודד. אנחנו יכולים להרגיש בודדים אפילו בתוך שיחה עם חברים, בתוך קהל, בתוך סקס ובהחלט גם בתוך זוגיות ואהבה. בדידות היא לא ההפך של אהבה ויכולה להתקיים במקביל אליה. אהבה אינה התרופה של הבדידות. אבל מה זה אומר? אני רואה בבדידות את חוסר ההשלמה שלנו עם כך שאנחנו באמת באמת בסופו של דבר גרים בתוך עצמנו לבד. וגם אם יש רגעים בחיים בו הציצו לנו פנימה וזכינו להרגשה הנפלאה הזו שמישהו רואה אותנו מבפנים (מה שנקרא I See You ) בסופו של דבר אנו חיים את חיינו מתוך עצמנו בלבד. וזה עושה לנו עצוב. אנחנו בני האדם יצורים חברתיים. אבל אנחנו נולדים ומתים לגמרי לבד. וגם אם נישן יחד במיטה עם אהובינו מחובקים, אנחנו עוצמים את העיניים לבד ונשארים בתוך עצמנו לבד. הבעיה היא שקשה לנו להבין את זה וקשה לנו לקבל את זה. אז אנחנו מצפים. מצפים שימלאו אותנו מצפים שירפאו אותנו ומצפים לא להרגיש בודדים יותר לעולם. הדיסוננס הזה בין הציפייה למציאות רק מעמיק את הבדידות והרי בדידות היא עצב. אנחנו לא אוהבים עצב. אנחנו רוצים להרגיש הכי לא בודדים שאפשר, ואנחנו רוצים להרגיש את זה כל הזמן. מכאן אפשר להתחיל להבין כבר כמה מהתופעות הנפוצות: אנשים שמתפשרים בבחירת בני הזוג שלהם בצורה שאינה מספקת אותם בטווח הארוך או אנשים בזוגיות שמחפשים ריגושים מחוץ למסגרת הזוגית, והגרוע בעיני אנשים המביאים ילדים לעולם כשאינם יכולים לעמוד בכך או לא באמת רוצים לגדל אותם. ה-כ-ל בכדי להימנע מהבדידות האיומה. אנחנו כל הזמן חותרים למענה רגשי זמין אנחנו כל הזמן מחפשים מישהו לגור איתו בתוך הלב שלנו אפילו שאין זה אפשרי.

לא מלמדים אותנו להיות לבד

פעם בחיים שנראים עכשיו גלגול אחר, למדתי מדיטציה בצפון הודו. המורה אמר באחד השעורים משפט שמאוד השפיע עלי, הוא אמר שבשביל לחוות שלווה אדם צריך להיות מסוגל לשבת לפחות פעם ביום ולפחות למשך חמש דקות לבד עם עצמו ומתוך עצמו בשקט ללא שום הפרעה. כל כך פשוט, כל כך קשה. בתור תינוקות וילדים אנו נאלצים להיפרד מחיק ההורים וללמוד להעסיק את עצמנו- ללמוד להיות לבד, מצד שני הורים היום פחות נותנים לילדים את ההזדמנות להיות לבד. רצים מחוג לחוג, פעילות אחת לשנייה, מזמינים חברים, גינות שעשועים מה לא...הכל...רק שחס וחלילה לא יהיה וואקום. שלא נהיה בשקט הזה לו אנו קוראים כיום-בדידות. לא לימדו אותנו באמת להיות לבד לא לימדו אותנו אינטימיות עצמית מהי. לימדו אותנו שלהיות בודד זה רע, לימדו אותנו להשתוקק. ואנחנו משתוקקים. כל הזמן.

האם באמת זה הוגן לצפות ממישהו חיצוני להבין אותנו? האם בן זוג אמור לצלול אל נבכי נשמתנו לראותה ואז להיות איתנו? האם אנחנו באמת מסוגלים לחיות עם מישהו שרואה אותנו מבפנים באמת? האם אין זה האחריות שלנו ללמד את עצמנו לחיות באושר גם מתוך בדידות? האם זה שיש לי מישהו לישון לידו או לראות איתו סרט עושה אותי פחות בודדה? והאם אנשים שבוחרים להיות לבד זה אומר שהם בודדים?

הרי הכל כבר ידוע ממזמן... אני לא מחדשת דבר! כמילותיו של נתן זך, לא טוב היות האדם לבדו.............. אבל הוא לבדו בן כה וכה! כה פרדוקסלי.

אין במילים אלה משום לדכא, סתם דעה פרטית מהתבוננות מהצד על התנהגות אנושית. אני בעד זוגיות, מתה על זוגיות. אבל זוגיות לא מספיקה, קודם בואו נלמד להיות לבד, הזוגיות שתגיע היא רק בונוס, צ'ופר, הדובדבן שבקצפת... ממש לא המנה העיקרית. רוב האנשים שמתקשים בזוגיות הם אנשים שגם לא יודעים להיות ברווקות. ורווקות בדיוק כמו ינקות הינה שלב קריטי בהתפתחות אישית.

התרופה האמיתית של הבדידות היא פשוט קבלה

לשם האופטימיות יש לי גם הצעת ייעול. אולי כדי להיות לבד כמו שצריך, נמלא את חיינו בסיפוק נעבוד למען ההגשמה האישית שלנו, נצמצם את הציפיות הגרנדיוזיות מזוגיות, נכיר בעצב שלנו מבלי הצורך לבטל אותו ונקיף את עצמנו בעיקר באנשים שמסוגלים להגיע לאינטימיות רגשית עמנו (תתפלאו יש אנשים כאלה) כך יהיה לנו קל ונעים יותר בין אם אנו בזוגיות או לא. ובמקביל לכל זה פשוט נודה בפני עצמנו שאנחנו מרגישים בודדים וזה טבעי, וזה בסדר ולאט לאט נקבל את זה כחלק אינטגראלי מלהיות בחיים.

רק בשביל לקבל חיבוק

לסיום, תהיתי מתי פיזיולוגית אנחנו מרגישים הכי פחות בודדים, מהר מאוד שמתי לב שלמעשה, הרגע כמעט היחיד שבו בן אדם לא מרגיש בודד זה הרגע שבו שני אנשים מתחבקים כשהלב שלהם פתוח ונטול פחד מלהיפתח. הרגע הזה שיכול להיות כמה שניות או דקות והוא יכול לקרות עם כל אחד לאו דווקא בן זוג. מגע רבותי מגע יכול להטעין אתכם להרבה מאוד זמן אבל לא סתם מגע... מגע כן, רחב, עמוק, בטוח, מכיל. אלו הם האנשים שמסוגלים להגיע לאינטימיות רגשית. מגלים את זה מאוד מהר, יש אנשים שמחבקים מהלב ויש שמחבקים מהשכל. לכו על אלה שמחבקים מהלב...

יותר ויותר אני שומעת את הקולות האלה, בקליניקה, עם חברים ואפילו מתוכי. הקולות האלה ששואלים איך יתכן שאנחנו בודדים בתוך הזוגיות שלנו? איך יתכן שאנחנו מרגישים לבד גם כשאנחנו ביחד? אנחנו, האנשים ש"הצליח" לנו, שמצאנו את אהוב ליבנו וקשרנו את חיינו בו…איך יתכן שמבפנים…עדיין…בודד לי?